אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר
בשלושת השבועות האחרונים אני עסוק (גם) בגיוס מנהל.ת משאבי אנוש להקמת תחום מש"א בחברה.
עורך ראיון טלפוני, מזמן לראיון אישי במשרדנו בת"א ומעביר 3-4 מועמדים/ות סופיות לראיון מנכ"ל החברה. (ללא ראיון מקדים/נוסף בארגון). כך גם אילו ששואלות על ראיון בזום – מבינות שהתהליך הוא קצר והשלב הבא הוא ראיון מנכ"ל ונכונות להגיע לראיון פרונטלי.
תהליך קצר, ממוקד וגמיש. מנהלים ומנהלות בדרג ביניים ובכיר – מגיעים לראיון עבודה אישי בדר"כ ללא היסוס. 
רציתי לשתף על תגובות שאני פוגש (מחלק) מהמועמדות (כולן מנהלות משאבי אנוש מנוסות שפנו מיוזמתן בעקבות פרסומים שעשיתי לאחרונה בפורטלים וברשת):
מועמדת שמתכתבת איתי: "אני לא מתכננת בימים הקרובים להגיע לת"א" (גרה חצי שעת נסיעה מת"א בשעות היום). מועמדת שמגיבה לי: "אולי אתה מגיע לנס ציונה ונוכל להיפגש ליד הבית שלי?" מועמדת שאומרת לי בטלפון: "נסיעה כל יום ל… (30-40 דקות מביתה ויש רכב חברה) – זה מאתגר" ומסירה בשל כך מועמדות. מועמדת ששולחת לי קורות חיים סרוקים ומצולמים – שלא נקלטים (ברוב) התוכנות. כמה מועמדות שלא היה להן נוח לשוחח במהלך יום העבודה, הבטיחו מפורשות לחזור אלי עד סוף היום והדבר לא קרה. מועמדות שביקשו לדחות מועד לראיון כבר פעמיים, ולא טורחות להציע מועד חדש על אף הצעותי.ואני מעלה בדמיוני ובמחשבתי – איך אותה מנהלת משאבי אנוש היתה מגיבה למנהל.ת שרצתה לזמן לראיון ולא חזר אליה, או "הזמין אותה לראיון" בעיר מגוריו…
אני מפספס משהו? או שזהו "עולם העבודה החדש"!? 